פסק-דין בתיק עת"מ 24934-09-10

1.         לפניי עתירה של אדם (עותר 1) שהינו כיום בגיר ומבוקש בה להסדיר את מעמדו בישראל בדרך של רישומו במרשם האוכלוסין כבעל רישיון לישיבת קבע במדינת ישראל.

רקע כללי

2.         אין ספק שהעותר והוריו עברו דרך ארוכה של הליכים רבים, בואכה עתירה זו, שכללו שתי עתירות, דיון בוועדות, שימועים, עריכת בדיקת רקמות לצורך קביעת היותו בנם של הוריו במסגרת הליך בבית המשפט לענייני משפחה בו הוכח כי אכן בנם הוא, ועוד.

רק בשנת 2008 הוגשה על ידי העותרים עתירה (עת"מ 9005/08) שנדונה לפני כב' השופט נ' סולברג, אף שם שטחו הצדדים את השתלשלות ההליכים ומעמדו של העותר (להלן: " עת"מ 9005"). פסק הדין בעתירה ניתן ביום 21.7.09, וכך, בין היתר, נאמר שם:

"עניינו איננו שונה מעניינם של אנשים בוגרים אחרים המבקשים אשרת שהייה או מעמד של תושבות בישראל, ובקשתם נדחית על-פי נהלי המשיב הנ"ל. העובדה שלשניים מאחיו העניק המשיב מעמד של תושבות משום שהופיעו בבקשות מוקדמות של העותרת 2 - הענקה לפנים משורת הדין - אין בכוחה להפוך את עניינו למקרה הומניטארי במיוחד" (שם, פסקה 10).

בית המשפט פירט חלק מהעובדות הנחוצות וציין כי:

"אין מחלוקת בין הצדדים כי העותר 1 גדל בצעירותו באזור. העותרים טוענים כי הוא שהה בישראל מאז שנת 1996, אולם שמו נעדר כזכור מן הבקשה לרישום הילדים שהגישה אמו בשנת 1997, עובדה שאינה תומכת בגרסתם. גם התצהיר שהוגש בעת הדיון, שבו מצהיר אדם כי השכיר דירה לעותרת 2, לבעלה ולילדיהם, ומונה את שמו של העותר 1 בין הילדים, אין די בו כדי לשכנע בנכונות גרסתם. המשיב טוען כי העותר המשיך להתגורר עם סבו בחברון. בין כך ובין כך, מאז שעבר להתגורר בירושלים הוא שוהה בישראל שלא כדין. קשה גם להלום את טענתו כי מכוח ישיבה בלתי חוקית זו הוקנו לו זכויות" (שם, פסקה 11).

בהמשך התייחס בית המשפט לפן הנורמטיבי, וציין:

"סעיף 1 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג - 2003, קובע כי "תושב אזור הוא מי שמתגורר באזור ואף שאינו רשום במרשם האוכלוסין של האזור ". החוק הזה קובע, כזכור, כי לא יינתן רישיון לישיבה בישראל לתושב האזור (סעיף 2). מצב שבו אדם אינו רשום במרשם האזור לא יירשם גם במרשם ישראל אינו מן הנמנע אפוא (ייתכן כי הפיתרון לתעלומת העדר נתינותו של העותר 1 נמצא בטופס הבקשה לקבלת רישיון לישיבת קבע שמילא ביום 13.2.2001 (נספח 7 לכתב התשובה) ובו נכתב כי הוא אזרח ירדני; עניין זה טעון בדיקה). ברם, מצב של העדר נתינות צריך להילקח במניין שיקוליה של הוועדה הבינמשרדית לבחינת מתן מעמד מטעמים הומניטאריים; כזאת לא נעשה במסתבר בנסיבות העניין דנן" (שם, פסקה 13).

בסופו של דבר הורה בית המשפט כדלקמן:

"החלטתי אפוא לקבל את העתירה במובן זה שהוועדה הבינמשרדית תשוב ותדון בעניינו של  העותר 1, תשקול בין שאר שיקוליה את טענתו כי הוא חסר נתינות - מבחינה עובדתית ומבחינה משפטית - ותתן את החלטתה מחדש". (שם, פסקה 14).

3.         בהתאם לאמור לעיל, הוועדה לעניינים הומניטאריים דנה בבקשה ודחתה את הבקשה בשתי החלטות מנומקות. האחת מיום 28.8.11 והשנייה מיום 30.10.11.

בעתירה דכאן טוענים העותרים לעניין החלטות אלה, ב"הודעה מעדכנת מטעם העותרים", שהוגשה טרם הדיון, כדלקמן:

"בהחלטת הוועדה מחודש אוגוסט 2001 שנכתבה בסעיף אחד, שבה וחוזרת הוועדה על קביעותיה בשנים הקודמות, כגון העובדה שהעותר נשמט, על פי שפת הוועדה, מבקשות קודמות והיותו בגיר. לאחר שמחמת התעלמותה מפסיקת בית המשפט, לפיה עליה להתייחס לעובדת היותו של העותר חסר נתינות, ולאחר שהתבקשה לכך ע"י בא כוחה (ר' דברי ב"כ המשיב בדיון מיום 9.10.11) מוסיפה הוועדה: "בהיות העותר תושב אזור ממילא לא רלוונטי לדון בעניין היותו חסר נתינות כנטען.

בהחלטת הוועדה מאוקטובר 2011, נקבע כי העותר אינו חסר נתינות משום שיש לו דרכון ירדני ולחלופין, משום שלטענת הוועדה הוא תושב שטחים בפועל. צוין, כי העותר עבר עם משפחתו לירושלים בחודש ינואר 1996 (בחודש זה היה קטין - ע.ל.) דבר המסביר את אי כלילתו בבקשה משנת 1997. מיותר לציין כי דברים אלו בלתי קוהרנטיים בעליל. עוד מוסיפה הוועדה, כי גם אם העותר חסר נתינות לא מוצדק ליתן לו מעמד באשר אחרת "כל "חסר נתינות" יקבל מעמד בישראל". כך מיישמת הוועדה את הוראת ביהמ"ש להתייחס להיות העותר חסר נתינות. אכן דומה כי הוועדה ההומניטארית פועלת על פי הקו הלוגי לעיל, כאשר, לדידה, לא מוצדק ליתן מעמד מטעמים הומניטאריים שאחרת תאלץ ליתן מעמד לכל אדם שנסיבותיו הומניטאריות.

לא ניתן להימנע מהמסקנה - הוועדה לעניינים הומניטאריים שמה לה כמטרה להימנע מהכרה במקרים הומניטאריים.

הוועדה אינה מתייחסת להשלכות היעדר נתינותו של העותר, מתעלמת מהיות כל בני משפחתו בעלי מעמד בישראל, הוועדה לא עומדת על ההשלכות בניתוק העותר מכל בני משפחתו למקום בו לא אין לו אדם קרוב, מקום אשר בו לא ביקר משך שנים ארוכות. משום מה מסקנתה של הוועדה ובעקבותיה של המשיב, כי דווקא למקום בו לא מתגורר אדם מילדותו יש לו את הזיקות המרביות. הוועדה מסווה את העובדה שהעותר אינו מורשה לרכוש מעמד בשטחים" (שם, פסקות 77-74).

עמדת המשיב

4.         בכתב התשובה סומך המשיב את עמדתו על פסק הדין בעת"מ 9005/08 הנ"ל, ומדגיש כי המחלוקות שנותרו לאור פסק הדין בעתירה הינן: